החלטה בתיק עמ"ת 41214-09-12

בפניי ערר על החלטת בית משפט שלום בראשון לציון (כב' השו' זמיר) מיום 6.9.12 בה דחה בית משפט נכבד את בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר בפיקוח מלא.

ביום 26.7.12 הוגש כנגד העורר ואחיו כתב אישום משותף המייחס לעורר עבירות של איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת-זוגתו ואחותה, ומייחס לאחיו של העורר עבירות של איומים וסיוע לתקיפה הגורמת חבלה של ממש.

יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים.

ביום 6.9.12 התקיים דיון בבקשת המעצר, המלצת שירות המבחן היתה לשחרר העורר לחלופת מעצר. בית המשפט החליט על מעצר עד תום ההליכים.

לטענת ב"כ העורר שגה בית משפט קמא שלא נתן משקל ראוי לגילו הצעיר של העורר ולעובדה כי עברו הפלילי אינו מכביד ואינו כולל הרשעות מסוג אלימות. לחובתו הרשעה אחת בלבד בעבירות הקשורות לרכב בגינה ריצה עבודות שירות.

טעה בית משפט שלא נתן משקל ראוי לעובדה כי מדובר במי אשר לראשונה בחייו נתון במעצר.

טעה בית משפט כשהפלה העורר לרעה ביחס לאחיו שותפו.

טעה בית משפט שלא נתן משקל ראוי למרחק בין מקום המעצר המוצע לבין מקום מגורי המתלוננת.

מדובר במסוכנות נקודתית למתלוננת אותה ניתן לאיין בתנאים מוקפדים.

ומכאן הערר שבפניי.

באת-כוח המשיבה מתנגדת לקבלת הערר. לטעמה, החלטת כב' השופטת זמיר מנומקת, מפורטת ואין כלל מקום להתערב בה.

עיון בהחלטת כב' השופטת זמיר נשוא הערר מלמד על החלטה ארוכה, מבוססת, הסוקרת את התנהגותו והתנהלותו של העורר, כמפורט בכתב האישום, כמי אשר במקום ציבורי ובנוכחות אחרים תקף את המתלוננת בברוטאליות, חבט בה באמצעות מכשיר, דחף אותה בחוזקה עד שנפלה ונחבלה מעגלת סופר-מרקט במצחה והתעלפה, העורר לא מסייע לה לאחר שהתעלפה. כשמגיעים אנשי ביטחון איננו מהסס כלל ועיקר לאיים על אחותה של המתלוננת ועל פי התסקיר שהיה מונח בפני בימ"ש קמא, מדובר בתסקיר שלילי עד כמה שנוגע להתנהלותו של העורר במישורי חייו השונים.

בית משפט קמא מציין כי בתקופת מעצרו יצר העורר קשר עם המתלוננת ממקום מעצרו וביטא כלפיה כעס נוכח התלונה שהגישה על פי התסקיר הראשון העורר ממשיך להפעיל על המתלוננת לחץ ישיר או עקיף בגין התלונה שהוגשה על ידה.

בית משפט קמא בצדק מוצא, כי אין הלימה בין ממצאי התסקיר לבין המסקנה אליה מגיע שירות המבחן בסופו של יום.

יש לזכור כי התסקיר אינו חזות הכל, הינו בגדר המלצה בלבד לבית המשפט.

לאחר ששקלתי כל הטענות בערעור זה, הן של העורר והן של המשיבה, האמור בתסקיר, אמנם תחילה, היתה בי נטייה להורות על שחרור במרחק ניכר מהמתלוננת, אך מאחר והתחבטתי לאחר שיקול מעמיק נוסף, מצאתי שדינו של הערר להידחות.

העורר לא היה גלוי לחלוטין עם קצין המבחן, הן בעניין הרשעתו הקודמת, הן בעניין השימוש בסמים. העורר ביצע העבירות נשוא ערר זה במהלך ביצוע עבודות שירות בגין הרשעה קודמת.

כלל הוא כי בית משפט יורה על שחרור נאשם לחלופת מעצר רק במקום בו ניתן ליתן אמון בנאשם כי יקיים אחר התנאים שהוטלו עליו ולא ינצלם להימלטות או לביצוע עבירות נוספות. ראה בש"פ 9564/09 נסיראת נ' מדינת ישראל ובש"פ 9551/09 מחמוד דאיה נ' מדינת ישראל.

שאלת אמון היא שאלה הצופה פני עתיד אך, ניתן ללמוד עליה, בין היתר, מהתנהגות הנאשם בעבר, ממידת הקפדתו של הנאשם על מילוי תנאים שהוטלו עליו במקרים קודמים ובענייננו, מי שמבצע עבודות שירות תחת מאסר ובמהלכן מבצע עבירות נוספות בריש גלי / ובתוך קהל ואינו מהסס גם לעיני השוטרים שהגיעו לאור תקיפתו את המתלוננת להמשיך ולאיים על אחותה של המתלוננת, הרי שנאשם כזה אין לייתן בו אמון ויהיו המפקחים טובים ומצוינים ככל שיהיו.